זיכרונות של ארונות -ארון 4 דלתות

מעיפה מבט אחרון על החדר רגע לפני שאני יוצאת ממנו ולא שבה אליו עוד. עומדת שם בפתח החדר, מבטי נתקל בשניה האחרונה בארון 4 דלתות הישן מעץ וזכרון רחוק של חריקות דלתות בלילה עולה בי.

ישנו שתינו באותו החדר שתי אחיות קרובות כל כך. אחד עשרה חודשים הפרידו בין הלידות שלנו והרגשנו תמיד כתאומות. שתי מיטות ברזל, ראש ליד ראש וארון 4 דלתות ישן מעץ מולנו, כזה שעושה צל גדול ומפחיד על הקיר כשאמא מכבה את האור.

בכל לילה בדיוק אותו הסיפור, לא הצלחנו להרדם, מדברות, מתלחשות מתחת לשמיכות עד שאמא היתה נכנסת וכועסת, מכבה את האור ונוזפת בנו ללכת לישון. לפני שהיתה יוצאת מהחדר היתה סוגרת את אחת הדלתות בארון 4 דלתות הישן מעץ  והדלת החורקת היתה ממשיכה לחרוק גם לאחר שיצאה מהחדר .

החדר החשוך וחריקות הארון 4 דלתות הישן הפחידו אותנו כל כך. שתי ילדות מכוסות בשמיכות ורועדות מפחד. חשבנו שאלה הרוחות של החדר שמזיזות את דלתות ארון 4 דלתות וסימפוניה מחרידה של חריקות דלתות ובכי חרישי של שתי ילדות הביאו את אמא שוב לחדר.

בבקשה היינו מתחננות תשאירי לנו אור קטן דולק, אך אמא תמיד כעסה ואמרה שביזבוז חשמל לא בבית שלנו. וכשיצאה בפעם השניה ונשמעו שוב חריקות דלת מארון 4 דלתות הישן מעץ, אחותי נכנסה למיטה שלי והתכרבלנו יחד בשמיכה אחת ובקצב נשימות הרמוני נרדמנו כך עד לבוקר שלמחרת.

והנה אני נזכרת בה ועיני מתמלאות בדמעות וגעגוע, רוצה לשוב על עקבי ולהכנס שוב לחדר, למשש שוב באצבעותי את ארון 4 דלתות ישן מעץ, להריח אותו, לשכב על מיטת הברזל הקטנטנה והחורקת רק עוד פעם אחת.

אבל אני לא עושה זאת, זה כואב מדי. אני יוצאת מהחדר ולוקחת אתי את כל הזכרונות שישארו אתי לעד. שיזכירו לי אותה ויצרבו בלב בגעגועים. לא אשוב לשלם עוד, ואין כבר דרך חזרה. משפשפת את עיני הצורבות מהדמעות ומנסה להביט קדימה ולצעוד כמה צעדים שיובילו אותי לדרך חדשה עם המון זכרונות וגעגועים.